מתוך קטלוג מתוך תערוכת "קול הכבוד"

חיים מאור
אחמד כנען בוחר להסוות ולטשטש את אמירותיו וליצור הכלאות בין התרבות הכנענית- פלשתינית – מוסלמית , אליה הוא קשור באופן קיומי, לבין התרבות המערבית- עכשווית , אליה הוא מחובר בתודעתו.

כבן למשפחת נגרים, הוא מגדיר את ציוריו, תבליטיו ופסליו כ"משטחים של הובלות, עליהם אני מעמיס דימויים ורעיונות".

אחמד כנען אינו חש מחויב לסגנון , לחומר או לאידיאולוגיה  ומעדיף את הגמישות. השחרור וחופש הבחירה, היעדר תכתיבים וכפייה." הרעיון מזמין את החומר ואת הסגנון. אינני רוצה להגביל את עצמי. יש מספיק מגבלות מסביב-דת ,כפר, מדינה וכו".

יחד עם זאת, הוא מוצא את הדרך לשלב בין ההיתרים והאיסורים :"אני בוחר לכבד את התרבות ואת האנשים בתוכם אני חי ואינני מעוניין להתעמת עמם בשל אמונותיהם או מסורותיהם ". אחמד כנען מוצא פתרונות מתוחכמים ומשלב בין אורנמנטיקה מוסלמית , כתב ערבי, ציור מופשט ופיגורטיבי, צרכי הכלל והפרט וצרכים שימושיים.

אובדן הכבוד העצמי של הערבי- ישראלי מעסיק אותו מאוד, כתופעה תודעתית –תרבותית:" משהו השתבש בתרבות המקומית- פלשתינית.כיום האנשים רדודים. הם ממהרים לשום- מקום ומאבדים חושים מסוימים", הוא אומר.

בעבודותיו מרבה אחמד להשתמש בירוק, כחול וטורקיז(בצבעי בייץ על עץ) ובאריחים מעוטרים, מתוך רצונו להחזיר את הכבוד-האבוד לבית הערבי, הים תיכוני."הערבים מחקים את בתי היהודים וצובעים את קירותיהם, חלונותיהם ודלתותיהם בלבן, ומציבים גגות רעפים אלכסוניים , אירופיים. לאחרונה כשהיהודים מעצבים את  בתיהם עם מסגרות ירוקות או תכולות, הערבים חוזרים ומחקים אותם, למרות שזה היה שלהם בעבר. כשצבעתי את ביתי שבכפר בצבעי טורקיז, לגלגו עלי שביתי נראה כמו בית בגדה המערבית..."

בתבליט הנקרא" התפזרתי ואינני רוצה שילקטו אותי(1998), אשר מבוסס  על ציור הנושא את אותה כותרת(1996,שמן על בד), נראים שברים של אריחים מעוטרים, כשהם מרחפים או נופלים כמטר מטאוריטים בחלל. שם העבודה לקוח משיר של המשורר איימן איגבאריה, שנוגע בשאלת הכבוד –האבוד של הבית הפלשתיני. לדברי אחמד כנען, בבתים פלשתינים רבים היו אריחים כאלה, עד לשנת 1948. עם הקמת מדינת ישראל נסגרו מפעלי האריחים הללו ואל ניתן למוצאם יותר בבתים של ערבים- ישראלים. דימוי האריחים הללו נקשר אצלו לאובדן הזהות הפלשתינית, האותנטית , זו שלפני "השיבוש"- עידן החקיינות של התרבות היהודית והמערבית. שברי האריחים, המתפזרים בחלל לא מגודר, נראים כמו פאזל לא מושלם, כשרידים של מפץ גדול. הם אינם ניתנים לאיחוי. אחמד כנען רואה בהם מטאפורה לגלות ולפזורה של העם ולתיאור מעמדו הנחות של הפליט, שמאבד את כבודו העצמי בהפקירו את גורלו להחלטותיהם של האחרים." תן לפלשתיני את החופש להחליט עבור עצמו", מצטט אחמד כנעאן סיסמה רווחת המופנית כלפי כל מי שמציע להם פתרון כפוי."אמנם התפזרתי, אך תנו לי להחליט אם וכיצד ילקטו אותי מחדש".